בין אזעקות לשדות

מיכל חביביאן, במה את עובדת?

יחד עם בן זוגי בועז ועוד כמה בני משפחה אנחנו מנהלים ומתפעלים כבר 17 שנה את משק חביביאן, גן ירק אורגני משפחתי.
עיקר השטחים שעליהם אנחנו מגדלים את הירקות נמצאים בחוף אשקלון, במושב הודיה.
את הירקות אנחנו מוכרים רק לאנשים פרטיים, ללא תיווך.

מחצית מהעובדים שלנו הם ישראלים משדרות ומכל היישובים בעוטף עזה, והמחצית השנייה הם סטודנטים לחקלאות שמגיעים אלינו לפרקי זמן קצובים.
השנה הגיעו סטודנטים מחוף השנהב, מאוגנדה ומהפיליפינים.

איפה תפסה אתכם המלחמה?

שמענו את האזעקות והפיצוצים, וכמו כולם נבהלנו.
הסטודנטים הזרים, שחלקם הגיעו לארץ רק ימים ספורים לפני שהתחילה המלחמה, היו בהלם וצעקו לנו. יצאנו להרגיע אותם ולהסביר להם.
יש לנו קרובי משפחה במושבים בעוטף עזה ובסביבה, למשל ביישובים יתד, נירים וסעד, ובנוסף עובדים רבים משדרות ויישובי הסביבה — ודאגנו מאוד.

התחלנו לקבל מהם סרטונים.
ביתד בני המשפחה שלנו היו בממ"ד במשך 30 שעות רצוף, בלי חשמל, עם ילדים קטנים.
כמה מהעובדים הפיליפינים היו בשדרות, והם נתקעו שם עד שגיסי נסע לחלץ אותם ביום שלישי.
חלק מהעובדים ומבני המשפחה שלנו עברו זוועות, אבל לשמחתי כולם בחיים.

ספרי על העבודה בימים אלה, איך משפיעה עליכם הלחימה?

חלק מהעובדים גויסו למילואים או פונו לכל מיני מקומות ולא יכלו להגיע לעבודה.

גם המשק נפגע מפגיעת טילים, אבל עיקר הפגיעה היא העובדה שאנחנו עובדים כרגע רק עם חלקות האדמה שקרובות למרחב המוגן שלנו במשק.
אנחנו לא יכולים להגיע ולבחון מה קורה בחלקות המרוחקות יותר.
אנחנו גם לא יכולים לקטוף את מה שגדל שם ולא לזרוע בהן.

הקטיף והאריזות מלווים בריצות למרחב המוגן בכל פעם שמושמעת אזעקה. מנהלת החשבונות שלנו הייתה במצור בשדרות ב-8 לחודש, בדיוק כשצריך להעביר את המשכורות.
האחראית על הסטודנטים הזרים מטעם משרד החוץ נרצחה בנתיב העשרה.
חסרים לנו שליחים ומנהלי צוותים — ואת בעלי אני כמעט בכלל לא רואה, הוא בשטח כל הזמן.

איך אתם בכל זאת עובדים?

לא ידענו בתחילת השבוע שעבר אם נוכל בכלל לאסוף את הירקות ולהגיע לכל הלקוחות שלנו.
עם זאת, בועז נסע מיד למשק והתחיל לעבוד יחד עם אחותו ובעלה.
קיווינו לטוב ואכן הצלחנו להגיע לכולם עם הסלים שלנו.

גייסנו את כל המשפחה המורחבת והילדים לעבוד איתנו. הם אורזים ועושים איתנו שליחויות.
מי שיכול לעבוד — עובד בלי הפסקה.
אני חושבת שישנתי אולי 40 דקות בלילה האחרון.
הגענו לבתים באיחור של יום בשבוע הלחימה הראשון — אבל הגענו.

איך שומרים על שגרה בבית?

קרובי המשפחה שהתפנו מיתד ונירים גרים כעת אצלנו.
מלבד המשפחה הגרעינית יש בבית שלנו עוד 8 מבוגרים ו-17 ילדים.
הקטנים מרגישים קצת כמו בראש השנה, כשהמשפחה המורחבת התארחה אצלנו ונשארה לישון.
הילדים הגדולים ביותר, בני 14-13 קמים בבוקר ועובדים איתנו.
אני חושפת אותם כמה שפחות לחדשות, אבל הם כמובן שמעו על החוויות של בני הדודים שלהם, שיש להם בני כיתה ומורים שנפצעו, נהרגו או נחטפו.
אני משלבת את הילדים בעבודת האריזה ומי שיכול להוביל סלים ללקוחות — נשלח לעשות זאת.
גם אני עצמי עשיתי משלוחים של ארגזים רבים בין יישובים שונים בשפלה.
היה מעניין לראות יישובים שסגורים עם שערים ומנעולים ושומרים עם נשקים, לעומת יישובים פרוצים לגמרי או כאלה שבהם יש שער לא מאויש.

איך הגיבו הלקוחות כשראו אותך עצמך מגיעה עם הירקות?

הם הופתעו מאוד וגם שמחו.
אני רואה ישר את האור בעיניים שלהם.
בכלל הלקוחות עטפו אותנו באהבה, קיבלנו עשרות מיילים שדורשים בשלומנו ומספרים לנו כמה התוצרת האורגנית שלנו משמחת אותם.
גילינו בשבוע הזה המון אנשים מדהימים שעוזרים לנו.
זה נותן המון כוח להמשיך הלאה.

ספרי לי אנקדוטה מהעבודה בימים האחרונים.
פעם בשבוע אנחנו עושים שוק עם התוצרת שלנו במתנ"ס בירושלים, אבל קיבלנו הוראה מפיקוד העורף לא להגיע ביום שישי האחרון.
דיברנו איתם, ניסינו להבין למה לסופרמרקטים מותר לעבוד ולשוק שלנו לא — אבל לא קיבלנו מענה מניח את הדעת.
לדעתי זה חשוב לחוסן הלאומי להמשיך בשגרה היכן שרק אפשר.
אנשים מחכים לנו, ואני לא רוצה לאכזב אותם.
לשמחתי כמה ירושלמים מקסימים הזמינו אותנו לעשות אצלם שוק אלטרנטיבי, כתחליף למקום הקבוע.
וכך אכן הגענו לכל מי שצריך ורוצה לקבל את הירקות שלנו.