יש לנו בערוגה ירק שהוא גאון. כן, לא רק חכם, או נבון ואינטליגנט. פשוט גאון.

יש לו יכולת בלתי ניתנת להשוואה להשתלב. לתת בסיס לאין ספור
מנות, מרקים או תבשילים, אורז ופסטה, סלט, מאפה או
עוגה, בלי להשתלט אבל גם בלי לאבד נוכחות. פשוט להיות שם
בשבילנו. בדיוק ברגע שזקוקים לו. לתת את עצמו מקצה
לקצה )כמעט(. בלי קילופים, בלי גרעינים. ככה כמו שהוא נותן
את כולו. כאן נמצאת הגאונות שלו.

הוא קיבל מתנה חד פעמית, תרומה אדירה לעולם. ניצוץ ששייך רק
לו. אין פער בין הפוטנציאל שהוא הגיע איתו לארגז
להגשמה שלו ולמרות אלו הקישוא נשאר צנוע.

יש שתי סיבות לכך שהקישוא שומר על מידות טובות וענווה.
הראשונה, הקישוא לא חושב שהוא הגאון היחיד בערוגה. להפך-
בזכות המגע הישיר שלו עם המקום הייחודי, ששייך רק לו
הוא לא מאוים ויודע שלכל ירק ופרי יש גאונות משל עצמם.
מבחינתו הם שווים אם כי מאוד שונים. כשאנחנו מצליחים
להכיר את התשוקה שמניעה אותנו היא מוחקת כל קנאה. הקישוא
רואה בעגבניה את הנחיצות ששייכת רק לה, בתפוח
האדמה את היסודיות שלו ובמלפפון את הפריכות והרעננות הבלתי
מתפשרות שלו.

הסיבה השניה שהקישוא נטול יהירות, רברבנות וגאווה היא שכדי
לגלות איפה הוא הכי שווה הוא קודם כל נאלץ לפגוש
ולהכיר את המקומות שהוא לא שווה בהם בכלל. להיות כנה עם
עצמו, לפעמים עד כדי אכזריות, כדי להגיע למימוש.
הגידול של הקישוא בלתי נסבל ובועז אפילו יעיד שזה הירק שהוא
הכי פחות נהנה להצמיח. הוא מתחיל ממש בטוב, נזרע
ומיד נובט בקלות. תוך תקופה קצרה הוא מגיע לגודל מרשים ומיד
מתחיל לפרוח ולתת את פירותיו בשפע מסנוור.

אבל... ברגע שניגשים לקטוף ממנו נזכרים למה כל כך נרתענו
ממנו בשנה שעברה, לפנות בוקר הוא עוד משרה רגעים
אחרונים של תמימות אבל ברגע שמקרבים את היד אל ליבו כדי
לקטוף ממנו הוא משחיז את קוציו שעד לאותו הרגע
הסתתרו בין טיפות הטל. הדקירות עדינות ולא מורגשות בזמן אמת
והקורבן המסכן חוזר שוב ושוב על הפעולה מבלי להבין
מה יהיו תוצאותיה בעוד כמה דקות.

בארגז מלא קישואים ייגש הקוטף המסכן אל עבר בית האריזה ורק
אז יחוש את צריבה נוראית בזרועותיו וילמד בדרך
הקשה לקח שתמיד שוכחים עד השנה הבאה- קישואים קוטפים רק
בשרוולים ארוכים ובכפפות שיכסו את הידיים והזרועות.
לא כאן מסתכמת הפכפכותו של הקישוא שנותן ברגע מסויים שפע של
פרי שיש לצרוך כמה שיותר מהר וברגע אחרי מקבל
עקיצות של חרק שמעוותות אותו לחלוטין וגומרות את העונה.
אל תתנו לתכונות הקשוחות שלו שבאות לידי ביטוי בזמן הגידול.
מהרגע שהגיע לארגז, הקישוא משתלב בכל כך הרבה
מנות, נותן שם את נוכחותו השקטה והמאזנת שמשכיחה את
החסרונות ושווה את כל ההשקעה.

לא תמיד הרגיש הקישוא בשיאו. היו שנים שהוא קיבל מחיאות
כפיים והכרה דווקא עבור הפרחים שלו. הוא הרגיש שם
אהוב ושייך, אבל ההכרה הזו היתה חיצונית. הוא מרצה את כולם
אבל הוא עצמו לא מרוצה. כולם אהבו אותו אבל הוא לא
כל כך אהב את עצמו והרגיש שהוא נקטף טרם זמנו ולא מממש את
מלוא הפוטנציאל שלו. מדובר במלכודת דבש מוכרת
ומסוכנת. הקישוא הרגיש שיש לו הכל אבל בעצם אין לו כלום,
אין לו את עצמו. הוא החליט לוותר על הגביע והמדליות
והבין שהתחרות על הירק הפופולארי בערוגה היא לבינוניים.
המקום היחיד לנצח בו הוא ללכת בעקבות הלב.
למקום בוגר, בריא, שקט של נוכחות.

הקישוא הצליח לפגוש את היעוד שלו, את המקום שבו המשימה שלו בעולם לא מרגישה כמו עבודה
אלא שליחות ברגע
אחד. זה קרה כשהוא החליט שהוא הפסיק להאזין לקולות מבחוץ, אלו שמספרים לו מה עליו
לעשות כדי להשתייך ולהרגיש
חלק והתחיל להפנות את הקשב פנימה ולשמוע לאן הוא צריך לכוון כדי להרגיש שלם. במקום
הזה הוא עולה על גדותיו
ומלא בנתינה.