מהרגע שנולדנו, אנחנו לומדים שמדובר בדבר שלילי - תינוק שבוכה מקבל מייד מענה לצורך שעולה. כשילד מייבב, מתקנים אותו לבטא את המצוקה שלו במילים וכשאנחנו מתבגרים, אנחנו לומדים שהדמעות הן משהו שצריך לעצור, להתבייש בגילוי החולשה הזה, לשמור את הבכי למקום פרטי ואינטימי ולהספיג את הדמעות בכרית.

והנה, בין דיירי הערוגה, קוטפים את מלך הדמעות, זה שלא מתבייש בדיכאון שלו ואף מפיץ אותו הלאה, מספיק שתבלו כמה דקות במחיצתו על קרש החיתוך וגם אתם תחושו צורך בלתי נשלט לפרוץ בבכי.

וכך, מתקבלת הזדמנות לגיטימית לפרוק את כל הדמעות שעצרנו בתוכנו כל השנים הללו, לשחרר ולהשתחרר, להתאבל על הדברים הקטנים והגדולים ולגלות כאשר לא עוצרים את הדמעות, הן מגשימות את המטרה שלשמה הן נוצרו, מנקות אותנו מבפנים, מאפשרות לכאב להתגלגל החוצה ומפנות מקום לרגשות חדשים, של אהבה וחמלה כלפי עצמנו וכלפי העולם.

ואם כבר סיימתם את המכסה? השבוע זרמו כאן ים של דמעות בימים בהם נפרדנו מהסטודנטים שעובדים כאן ובאמת שהגיע הזמן קצת לייבש את העיניים, אספנו כמה דרכים מוכחות יותר או פחות, להפסקת צריבת הבצל. -הרטבת סכין, לעיסת מסטיק, הקפאה, הרכבת משקפת צלילה,
גפרור בפה, עצירת נשימה, טבילה במים, אטב על האף וכמובן הדרך שהכי מצליחה לי- למצוא מישהו אחר שיקצוץ את הבצל במקומי. האביר האמיץ, לא רק מציל את העלמה מבכי, הוא גם מגן על משפחתו מפני הצטננות, מחלות לב, סוכרת ושלל צרות אחרות.

"אני שונא לראות אנשים בוכים רק בגלל שעברתי בסביבה" (בצל מהלך)...........
הבצל הוא משהו שהמפגש אתו יוצר לפעמים אינטרקציות קשות, אבל אסור לשכוח כמה טוב הוא מביא לצלחת וכמה מתיקות יוצאת ממנו ברגע
שהוא פוגש את המחבת.