אם העגבנייה היא איטלקייה, תפוח האדמה הוא צרפתי והתירס מקסיקני אז דלעת הערמונים היא בלי כל ספק תיירת אמריקאית.
שלל הדלועים מזכיר דוכן כפרי לצד כביש כפרי בארצות הברית או סעודה של מתיישבים ראשונים שאותה מזכירים בכל חג ההודיה.
דלעת ערמונים יכולה לככב בקלות במרכז המנה ומבלי לבייש את אלו שתזונתם מתבססת בעיקר על הצומח.

היא קומפקטית ויכולה להוות כלי קיבול נהדר לכל מילוי. ממש כאילו צמחה כדי להתאים למנה אישית מרשימה. אבל אסור להתקבע על הגשת דלעת ערמונים בשלמותה. מי שיפרוס אותה לרוחבה יקבל זר פרחים מרשים בשל הצורה המעניינת שנוצרת והדלעת הזו גם הופכת לממרח מעניין ועשיר לכל מי שרוצה לגוון קצת את רפרטואר הסנדויצ'ים שלו.

מנקודת מבטו של החקלאי הן דלעות מתחשבות במיוחד. אמנם הן מפיקות מספר בודד של של פירות לכל שתיל אבל הן קשות, קלות, נוחות לשינוע מהשדה ובעיקר נמכרות במהירות ולא דורשות פתרונות אכסון יצרתיים. כדאי מאוד להנות מהן כל עוד הן כאן.
כל אלו בניגוד לאחיותיהן הגדולות (שידועות תמיד כקצת מתוסבכות)- הדלעות הטריפוליטאיות. משימת האיסוף שלהן מדירה שינה מעייננו, הדלעות השנה הן גדולות במיוחד ואם כל דלעת ערמונים שוקלת כ-500 גרם הדלעות נראות ע"פ הערכות המשקל האחרונות כאילו כל אחת שוקלת לפחות 50 קילו (את המשקל הסופי נדע רק ביום האיסוף). בכל שנה אנחנו שוברים את הראש כיצד בדיוק לקטוף ולשנע את המפלצות הללו. השאלות הן רבות. איך נרים אותן? איך נעביר אותן למחסן? איך נשמר אותן לאורך זמן מבלי שירקבו ובעזרת איזה סכין/ מסור/ גרזן נצליח לחתוך אותן. בינתיים אנחנו אוספים נסורת, ספוגים ושטיחים ישנים שאמורים להוות מצע רך שימנע את פציעת הדלעות בטלטול שבמעבר בעגלת הטרקטור מן השדה למחסן.
ועד אז כמה מתכונים לכבוד האחות הקטנה שנמצאת השבוע בסלים.