פעם, רצינו הכל לבד

לגדל הכל מהכל, על אדמות המשק. היום, אנחנו יודעים שעולם הירקות הוא כל כך עשיר ותמיד יש כל כך הרבה להעמיק בו, שזה כל עולמנו.
התבגרות היא להכיר במגבלות, ליצור מערכת קשרים תומכת. לכן, בכל פעם שאנחנו פוגשים חקלאי או חקלאית, שחולקים את תפיסת עולמנו ויכולים לעזור לנו להתמקד בגידול ירקות ובמקביל, להעשיר את הארגז שמגיע לפתחי הבית, אנחנו קושרים קשר שהוא הרבה מעבר לעסקי - לאורך שנים. בין פסח לשבועות נפתחת עונת הפירות, זה הזמן להתחיל לסייר בין החברים - מגדלי הפירות, לאסוף את תנובת עציהם ולהתעדכן בכל מה שהתחדש, במהלך השנה. הראשונה בתור, שפותחת את עונת הפירות של העונה החמה, היא ליאת, שלא מוותרת אף פעם על אירוח בין עצי הפרי שלה.

חקלאים של ירקות וחקלאים של פירות, הם טיפוסים שונים מאוד - ועדיין, כשפגשנו את ליאת בלוך בפעם הראשונה, בסיור של חקלאים בעלי גישות אקולוגיות לירדן, ידענו שהמשותף לנו רב על השונה, החיבור בינינו היה כמעט מיידי ומהר מאוד קיבלנו הזמנה לבקר.
"איך נזהה את המטע שלך?" אני שואלת בטלפון את ליאת, כשמתגלה לפני עמק יפהפה, כולו נטוע באלפי עצי שסק (וסביבם עוד כמה חברים ממשפחת הוורדניים, משמש, שזיף, אפרסק ושקד) - השסק הוא גידול מרכזי בבת שלמה, שמתפרץ כמו מגפה - החלקות מדביקות זו את זו. "אל תדאגי, כשתגיעי אלי כבר תראי את ההבדל", היא אומרת. ואכן, המטע של ליאת שונה מכל המטעים האחרים בעמק. הוא לא מכוסה כולו ברשת צל ובין העצים, במקום אדמה עירומה (שרוססה ברעל נגד עשבים), משגשגים עשבי בר בפריחה יפהפייה.
"הציפורים לא מחסלות לך את הפרי?", אני שואלת ישר מתוך כאב הילדות האישי שלי, אז, כל שסק שהגיע לשיא המתיקות שלו נחטף על ידי המעופפים ואנחנו הילדים נאלצנו להסתפק בפירות חמצמצים.

"העמק מלא בפירות, כך שיש מספיק גם לנו וגם לציפורים, ואני מתחלקת איתן בשמחה", עונה ליאת בנדיבות. למה אנחנו כל הזמן מתכסים? מה יש לנו להסתיר? אני חושבת לעצמי. "בכל מקרה, הציפורים חכמות ויודעות להיכנס אל מתחת לרשת. הרשתות השחורות הן מבחינתי בעיקר מפגע אקולוגי יקר, שמטרתו הראשונה היא למנוע את ה'נמשים' שעל השסק. לי אין שום דבר נגד נמשים - הם לא משפיעים בשום דרך על טעמו של השסק". האמת היא, שההפך הוא הנכון. שמש ישירה וטבעית, היא המתכון הסודי של ליאת לטעם משובח במיוחד והנמשים הם סימן ההיכר שלו. אבל לשימוש ברשתות, יש גם מחיר כבד על נראות החלקה החקלאית, מסבירה ליאת, זהו המקום שבו אנחנו עובדים ומבלים את רוב שעות הערות שלנו. האם אנחנו רואים סביבנו עצים, עלים, פירות, ציפורים ובעלי חיים או רק רשתות שחורות?
לשסק של ליאת יש טעם יוצא דופן. הדבר העיקרי שנותן לשסק את טעמו, היא ההתעקשות הנדירה של ליאת לקטוף את הפרי רק כשהוא מבשיל על העץ. "קיבלנו הרבה מחמאות עליו", היא מספרת בצניעות שכל כך מושרשת בה. "אבל עם כל הכבוד לנו ולטיפול במטע, את הפירות יוצר העץ, שמניבה האדמה. אנחנו יכולים לשפר מעט ולקלקל עד בלי די. האדמות לא מכירות את שמותיהן, גם לא את בעליהן, וככל שנעבוד איתן נכון, כך, מי שיגיע לכאן אחרינו, יפגוש סביבה הוגנת ומאפשרת חיים".

הצוות של ליאת במטע עושה הכל למען מטרה זאת. אולי כי מדובר בצוות שכולו נשי, מראה חריג כל כך בחקלאות, אפילו בימינו. ליאת מספרת שזה קרה לגמרי במקרה: היא פרסמה מודעה שהיא זקוקה לידיים עובדות וזה מה שהופיע ומאז זה ממשיך כך, פיצוי לבית הפרטי שלה, שבו היא מוקפת בגברים בלבד: בן זוגה, שלושת בניה - וכמובן, השסק. כולן אימהות שיודעות לעבוד עם אימא אדמה ולשתף איתה פעולה, לטובת כל הצדדים. הבנות לא עובדות בטוריה, בחרמש מוטורי או בכלים כבדים אחרים, רק במגל.
בכלל, ליאת מתייחסת אל המטע שלה מנקודת מבט הוליסטית. היא מטפחת לא רק את עצי השסק - ולא רואה בהם כבעלי תפקיד יחיד, לתת פרי - אלא מתייחסת לכל האלמנטים במטע ובסביבתו. כך למשל, היא שותלת עצי תאנה על גדת נחל דליה הסמוך, כדי למנוע סחף. לצד ראש מערכת ההשקיה, מתנשא עץ תות פקיסטני, שמצל על הנקודה הקריטית, ולאורך הגדר, משתרגות גפנים שמסמנות את קצה החלקה.
על אף השוני בינינו בתוצרת, תפיסת העולם שלנו דומה. הבקשה לטפח את האדמה וראיית הפרי או הירק שנקטף, כקצה של תהליך דינמי, שיכול להתרחש רק בקרקע רוחשת חיים, בתהליך מתמיד של ריפוי.

"נו..... אז מתי?", אנחנו שואלים את ליאת בכל יום. אבל נראה שגם הימים הקרים של תחילת אפריל - וגם החמסין שהגיע בעקבותיהם - לא עושים רושם על השסק וגם לא על המגדלת שלו. "אתם יודעים...", היא אומרת בקול איטי, של אישה מלאת סבלנות, "כשזה יקרה זה יקרה, אי אפשר להאיץ בפרי, יום אחד הוא מגיע לכתום הנכון וכשזה יקרה, הוא לא יישאר רגע מיותר על העץ. הצוות ייכנס למטע ויקטוף את כל מי שהרגע שלו הגיע".
וכמה זמן תימשך העונה של הפרי, שמבשר את השפע של פירות שלהי האביב? "אין לדעת", אומרת ליאת, "חודש, שבועיים ובעונה מוצלחת, אם יש מזל, שבעה שבועות. אני לא נכנסת לחישובים האלה. קוטפת כל מה שמוכן. שנים שאני מחפשת דרכים לשמר את השסק, אבל אין פתרון קסם. הפרי הזה ,הוא לא רק עתיר עבודה בגידול ובקטיף, גם העיבוד שלו במטבח דורש גלעון, ולפעמים אפילו קילוף וממילא רוב שיטות השימור לא כל כך מחמיאות לו".
השסק, מגיע כדי להראות לנו איך להנות מהרגעים שהוא כאן, לקשר בין הרגע בשנה שבו הוא מופיע, לטעם שהוא משאיר על הלשון ולא לנסות להיאחז בו, לשלוט בו, או להשאיר אותו איתנו כשכבר הגיע זמנו ללכת.