מה בסך הכל רוצה עגבניה?
היא חשבה שהיא רוצה להיות הכי
אדומה, מתוקה ונחשקת בערוגה. היא מצאה לה חקלאי שיבנה סביבה
מבנה. יפרוס ניילון שישמור על טמפרטורות אידאליות ויהפוך
אותה לסמוקה ובשלה. אבל העגבניה... לא הרגישה שלמה.
אולי אם היא תעלה גבוה, תטפס מעל כל שאר הגידולים, אולי אז
היא תמצא את האושר? החקלאי מתח עבורה חוטי הדליה, השקיע
וליפף אותה והיא עלתה מעלה מעלה, עד שבקושי ניתן היה לקטוף
את פירותיה. אבל העגבניה... עדיין לא הרגישה שלמה.
כסף, זה ברור. אני אהפוך לגידול מכניס. אמנם מלא בהשקעה, אבל מהסוג ששכר לצידה. הכסף יהיה לי אישור להצלחה ושגשוג. אבל העגבניה עדיין לא הרגישה שלמה. "העיקר הבריאות" נזכרה העגבניה בדברי סבתא. רשתות הגנה מפני מזיקים נפרסו מכל הכיוונים, מזון משובח וקרקע פוריה הוענקו בנדיבות לעגבניה. אבל העגבניה עדיין לא הרגישה שלמה. מה לא בסדר איתי? חשבה לעצמה העגבניה. השגתי כל מה שאני רוצה ויותר. אני הכי הכי בכל הפרמטרים. מה עוד יכולה עגבניה לבקש לעצמה?
ואז קרה דבר מוזר. העגבניה שמעה בתוכה תשובה לשאלה שנזרקה לאוויר. אני רוצה להיות אני, ענה בתוכה הקול הפנימי שהתעורר. אני רוצה לגדול בחוץ, כמו פעם, אני רוצה לראות את השמים, אני רוצה שהשמש תלטף אותי באופן ישיר ושחרקים יבקרו אותי, אפילו שאני יודעת שחלקם יכולים אולי להזיק לי. אני לא רוצה יותר להיות מבודדת בחממה, מלאה בהגנות. אני מוכנה לפחד אם זה המחיר של להיות שם בחוץ. אני לא רוצה להיות הכי בשום דבר יותר, אני רוצה... אני רוצה להיות חופשיה.
מאז ועד לעצם היום הזה, אנחנו מגדלים אותן, לא מושלמות אבל אמיתיות. פעם בשנה לפחות, כשמגיעה העונה. אפילו הסיכון גבוה, אפילו שהמחיר הוא שלפעמים לא מבינים מי הן העגבניות המוזרות האלו שאנחנו שמים בסל. פעם בשנה, למשך מספר שבועות אנחנו מגדלים עגבניות חופש.